יום שישי, זהו היום השלישי לסדנא בת 3 ימים, שאני וחברה שלי, סיון, נרשמנו אליה- סדנא להתפתחות אישית.

אנחנו יושבות בקהל.

על הבמה נמצאת בחורה צעירה ומספרת על השינוי שהיא עברה בתהליך ההמשך של אותו סדנא, אם תרצו- פורמט ארוך ואישי יותר. היא דברה על כך שהייתה רווקה, חסרת ביטחון, חסרת אמונה ושכל התהליך שהיא חוותה גרם לה להאמין בעצמה, להחזיר לעצמה את הביטחון ומעבר לכך- היא כיום בזוגיות מאושרת ואמא ל- 3 ילדים.

אני יושבת ואומרת לעצמי- אז למה אני צריכה בכלל להירשם לסדנא הזו? הרי ביטחון עצמי יש לי בשפע, גם אמונה לא חסר. אני במקום מאוד שונה ממנה. אני גם עושה הכל, כל מה שאפשר, כל מה שרק ניתן. יותר מזה, אני אפילו פונה לגברים באופן ישיר, באמת, אין לי בעיה.. ולמרות כל מה שאני עושה לא קורה שום דבר..

הבעיה שלי היא לא ביטחון, אני חושבת שאולי משהו בדרך שאני עושה הוא לא נכון, אולי אני מלחיצה גברים, אולי כשאני מדברת איתם ייתכן ואני אומרת מילה שלא במקום..

אני צריכה דבר אחד פשוט- שמישהו חיצוני,אובייקטיבי, יגיד לי מה לעשות נכון.

סיון, שואלת אותי- את לא רואה את עצמך עוד כמה שנים עומדת על הבמה כמוה ומספרת את הסיפור שלך? היא ממש השראה הבחורה הזאת!

אני עונה לה- “היא לגמרי השראה, ואני מאושרת עבורה, אבל אני לא רואה את הקשר בינינו. מה יהיה לי לספר? איזה סיפור? את שומעת, היא אומרת שלא היו לה ביטחון ואמונה והיא לא אהבה את עצמה.. היו לה המון דברים לפתור עם עצמה.. ואת- את מכירה אותי. אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני מחפשת, אני מאוד ממוקדת. אני גם לא תולה את האושר שלי באף אחד. את רואה, אני טסה לבד לחו”ל, נהנית מהחיים, אני לא מחכה לגבר שיציע לי טיול רומנטי בפריז. אני עושה הכל בשביל עצמי..”

יצאנו להפסקה ואני חושבת עם עצמי בלב האם גם אני צריכה לעבור את אותו תהליך שהיא עברה, כי שוב, אנחנו  לא אותו דבר.. נכון שקיים נושא הרווקות, אבל מעבר לכך הרקע מאוד שונה..

מי שמבצעים את הרישום לאותה סדנת המשך, הם חבר’ה שעברו אותה ומגיעים בהתנדבות.

אני אומרת לעצמי- מה יש בו, בתהליך הזה, שגורם לאנשים להפסיד 3 ימי עבודה, להתנדב ולגרום לאנשים אחרים לעבור את מה שהם עברו..

החלטתי לגשת לאחת הבנות שם כדי להבין מה באמת קורה שם, בתהליך הזה, מה עוברים שם, על מה מדברים, אני הרי רוצה רק שני דברים:

שמישהו יגיד לי מה אני אעשה בהמשך החיים ולהתחתן.

דברתי איתה די בפינה, שאף אחד חלילה לא ישמע אותי, שאף אחד לא ישמע מה הרצונות שלי, להשאיר את הכל אצלי, בפנים.

מי שדברתי איתה בין היתר ציינה  בפני- שאני יכולה לבטל את ההרשמה עד יום שני.

הייתה לי אנחת רווחה, אמרתי  לעצמי, עד יום שני יש לי כמעט 3 ימים, אני אחשוב עם עצמי ואחליט.

לקראת סוף היום חלקו לכל המשתתפים (כמעט 300 איש), כוסות שמפניה ואיתם צמידים בצבע כחול. על הצמיד חרוטות צמד המילים “לחיות בעוצמה”.

בקשו מאתנו לפני שאנחנו מרימים לחיים שניתן את הצמיד למי שיושב לצידנו ושנגיד לו את המילים הבאות:

“השנה הזו הולכת להיות השנה שלך”

אני וסיון מחליפות בינינו צמידים ואומרות אחד לשנייה את אותו משפט- ובאותו רגע, כל הדמעות שלא בכיתי תקופה ארוכה יצאו ממני בבת אחת, הן פשוט זלגו להן אחת אחרי השנייה.

גם ברגעים אלה, ממש עכשיו, תוך כדי ההקלדה, אני נזכרת באותו רגע ודמעות עולות בעיני.

הרמנו לחיים, חייכנו אחת לשנייה ואמרתי לעצמי בלב- אני עדיין לא יודעת לאן אני הולכת ומה אני עושה, אבל אני מבטיחה לעצמי שזו הולכת להיות השנה הטובה בחיי.

במהלך הסופ”ש היו בי מלא תחושות מהימים האחרונים. הייתי ב”היי” מטורף.

ספרתי למשפחה ולחברים בודדים על מה שעברתי ועל הסדנא.

מצד אחד הייתי מאוד סקפטית, אבל מצד שני מצאתי את עצמי מדברת רק על החוויות שעברתי בימים האחרונים, הרגשות, הידע, הבכי שהתפרץ ממני פתאום כמו סוג של צונאמי רגשי.

יום שני הגיע, אני יושבת במשרד, יודעת שיש לי מספר שעות בודדות, עד 12:00,  להחליט אם ללכת על זה או לבטל את ההרשמה.

חברה שלי מהעבודה נגשה אלי ואמרה לי “רותם, מיום שישי שחזרת וספרת לי על זה ועד עכשיו, את מדברת על הדברים הטובים שלקחת משם, על הרגשות, על המחשבות.. תנסי- מה יכול להיות…”

אני יושבת בחדר שלי, מסתכלת על השעון, כאילו אני הולכת לחרוץ את גורלי בעוד מספר שניות.

ובעצם למה “כאילו”…

המחוג זז, ועמד בין הספרה אחת לספרה 2-אמרתי לעצמי- זהו… חרצתי את גורלי, או יותר נכון, התחלתי להנהיג את הגורל שלי, את החיים שלי, את מי שאני. 

אני לא יודעת מה הסיפור שלי כרגע, אני לא יודעת מה יהיה הסיפור שלי בהמשך ואם יום יבוא וגם אני אעמוד על אותה במה ואספר את הסיפור שלי.

פתאום אני קולטת- הרבה דברים קיימים בי שאני לא יודעת– שהבנתי את זה, זה כאילו הכה בי.

כי איך אני לא יודעת? איך אני לא מכירה את עצמי? הרי אני יודעת מי אני, מה אני ומה יש בי..

מערבולת של רגשות עברה בי באותה השנייה, בה ההחלטה שלי עם עצמי התקבלה.

הבנתי, שלמרות כל מה שאני לא יודעת, דבר אחד אני כן יודעת- אני יודעת שקבלתי את ההחלטה הנכונה, גם אם כרגע זה נראה כאילו אני בדרך אל הלא נודע.

הרי את לא יודעת, מה שאת לא יודעת, עד שאת יודעת…

בפרק הבא- תהליך “הנבחרת” מתחיל- ואני צריכה לעשות דבר אחד נורא פשוט- להעביר תמונה של עצמי.

פשוט רשמתי? אז זהו- שלא- זה לקח לי כמה שעות.

למה אתם שואלים?

התשובות בפרק הבא!

רמז קטן- תסתכלו בתמונה שצרפתי כאן וצולמה לפני שנה. 

מוזמנים להגיב ולשתף ממש כאן