שיחת אימון ראשונה- 19.3.2020
את האמת שאף פעם לא בקרתי אצל פסיכולוג, או עברתי אימון מנטאלי.
לא שאני משווה ביניהם, אבל זאת הייתה פעם ראשונה שאני בשיחה עם אדם שאני לא מכירה, שיחה על החיים שלי, שיחה עלי, על מי אני ומה אני.
זה לא משהו שבאתי אליו מוכנה, לא שידעתי איך מתכוננים לזה- ידעתי רק דבר אחד- אם אני כאן, אני צריכה להתמסר לתהליך, אני צריכה להתחיל לחשוב בגדול, אני צריכה לדעת שאני עושה משהו עבור עצמי שאף פעם קודם לא חוויתי ואני צריכה להתמיד- כדי שבסוף הכל יקרה.
מה יקרה?
שמישהו יגיד לי מה למה כמה ואיך וזהו- והכל יסתדר.
השיחות שלי במהלך התהליך היו שיחות זום- למה זה חשוב לציין אתם שואלים? אני אסביר.
בד”כ בשיחה פרונטאלית אתה לא רואה את עצמך, אתה רואה את האדם שמולך. הזום מייצר קושי שלא תמיד מובן מאליו.
אתה פתאום רואה גם את עצמך. אתה מדבר ואתה מדבר לעצמך, אתה מסתכל ואתה מתסכל על עצמך, אתה עושה הוויות עם הפנים ואתה עושה אותם לעצמך, אתה מהסס ואתה מהסס לעצמך.
אני לראשונה הייתי צריכה לדבר למאמן שלי ויחד עם זה לדבר לעצמי, לענות לעצמי, להגיד לעצמי, לראות את עצמי- ובעצם למה שתהיה לי בעיה לעשות את כל זה עם עצמי? סה”כ אני מאוד בטוחה בעצמי, אני מאוד מודעת לעצמי.. אני מאוד הרבה דברים מסתבר…
עד לרגע שבו אני רואה את עצמי. רואה את עצמי הכי אמיתי. הכי מוזר, הכי אותנטי, הכי אני.
ופתאום זה אחרת, פתאום זה שונה, פתאום הכל מתערבב ואפילו מתערער.
ניסיתי להיות כמה שיותר ממוקדת, הגעתי עם רצון לטרוף את העולם, אז פשוט יריתי.
יריתי לכל הכיוונים.
אז מה הרצונות שלי?
אני רוצה זוגיות, אני עושה הכל בשביל זה אבל כלום לא קורה. אני באתרים, אני יוצאת לדייטים, הולכת למפגשי הכרויות, פונה באופן יזום לגברים- אין לי בעיה עם זה, אני מאוד בטוחה בעצמי . אני מסתכלת בעמודי פייסבוק של אחרים, בוחנת. כל בן אדם שאני מכירה בצורה כזו או אחרת- השאלה השנייה שלי אליו היא : יש לך מישהו להכיר לי??….
אני עושה הכל באמת שהכל.
הכל בהתאם למה שנכון לי ומה שנח לי.לצורך העניין, אני לא ארשם למכון כושר כי אולי קיים סיכוי, שאולי שם אפגוש את הגבר שלי חיי. אם אני צריכה לפגוש אותו, אני מאמינה שאני אעבור ברגע אחד ליד מכון הכושר ואפגוש אותו שם.
בקיצור, אני מתוסכלת, אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות, מעבר למה שאני עושה. אני רוצה אהבה, אני רוצה זוגיות, אני רוצה משפחה.
בחיים- אני לא יודעת איפה ארצה להיות בעוד כמה שנים. אומרים לי שתחום הפוליטיקה מתאים לי. אין כמעט שיחה שאני לא מביעה את דעתי בנושא… אולי משהו שקשור להסברה.
אני יודעת שאני מאוד מתחברת לעולם הסטיילינג, אבל אני לא יודעת אם זה משהו שאני באמת אעסוק בו יום אחד. אני יודעת שאני מאוד מתחברת לזה באופן אישי, עבור עצמי, אבל אף פעם לא למדתי את זה.. אף פעם לא ניסיתי לסייע לאחרים עם זה, ככה שאני לא יכולה להגיד “שיש לי את זה”..- שאני באמת יכולה לתת ערך לאחרים ולעזור להם בתחום הזה..
אני אבודה, אני מתוסכלת, אני הרבה פעמים מרגישה חוסר אונים, הכל כל כך קשה, איך לכולם הכל מצליח ורק לי לא? איך כולם מוצאים ורק אני לא?
מה אני עושה לא בסדר?
אני פשוט לא יודעת .
ממוקדת אמרתי בהתחלה?
כמה שחשבתי שאני יודעת, הסתבר לי שאני לא יודעת יותר מידי, או לפחות במה שקשור לשני הנושאים האלה..
זה כל כך קשה להסתכל על עצמך ופתאום לראות איך אני משתנה לעצמי מול העיניים.
המסיכות לאט לאט יורדות, הקליפות מתקלפות אני עדיין לא ממש קולטת אבל אני מבינה איפשהו ביני לבין עצמי שיש לי כנראה עוד הרבה מה ללמוד.
אז עם מה אני יוצאת מהשיחה הראשונה? עם כמה שאלות וכמה משימות.
והרי איך זה יכול להיות- הרי אני הגעתי לקבל תשובות, אני לא אמורה לקבל חזרה שאלות ובנוסף גם לענות עליהן.
אז עם מה יצאתי? עם מספר רישומים- את חלקם ניתן לראות בתמונת הפוסט כאן שצולמה היישר ממחברת האימון שלי.
ואלו הם הדברים:
בסופו של דבר יצאתי מהשיחה גם עם סוג של תשובה אחת!
ועכשיו בעצם כל מה שנותר לי זה לחפש תשובות לשאלות.
איפה? מי אמור לענות על כל זה?
לא ההורים, לא החברים, לא המשפחה.
רק מישהו אחד.
והמישהו הזה היא אני- איך אני מתחילה? מאיפה אני מתחילה?
איך אפשר לענות על כל כך הרבה שאלות שאף פעם לא שאלתי את עצמי?
ומה קורה אם אין לי תשובה?..
ואולי כל התהליך הזה לא מתאים לי בכלל…?…
מחכה לכם בפרק הבא!
עד אז- מוזמנים להגיב ולשתף ממש כאן
בהתאם לתנאי שימוש ומדיניות הפרטיות באתר.