“בסוף כל הנקודות מתחברות”..

יצא לי לשמוע את המשפט כמה פעמים בשנה האחרונה.

הבנתי את המשמעות, אבל לא ראיתי את זה קורה בפועל.

עד לרגע מסוים, רגע אחד קטן, שלך עם עצמך ,

שפתאום כל חלק בפאזל תופס את מקומו באופן מדויק.

האסימונים נופלים, הזיכרונות עולים, המח סורק את כל מה שהיה-

את הרגעים הטובים וגם את הרגעים שפחות,

את הקשרים, את החברויות, את החלומות, את כל הרצונות.

מביטה איפה אני נמצאת היום ורואה שלכל אחת מאותן החוויות

היו סיבות.

הייתי צריכה להכיר את מי שהכרתי,

הייתי צריכה ליצור קשר מחודש עם אנשים מהעבר

ולו רק כדי לשמוע מהם ברגע הנכון את המילה,

הייתי צריכה לעבוד באותם מקומות שעבדתי,

הייתי צריכה ליהנות והייתי צריכה גם לכאוב.

לכל דבר יש סיבה, ודברים אינם קורים סתם..

היום אני יודעת, היום אני רואה,

איך כל פיסה שהייתה בחיי תיצור את שאיפת חיי.

לחוות, להרגיש, לצעוד ולא פחות חשוב- ליהנות

כי בסוף- כל הנקודות מתחברות.

הלמה שלי

הרבה פעמים חשבתי שבזבזתי את הזמן שלי.

אם במקומות עבודה, אם בזוגיות, אם בהחלטות שקבלתי. הרגשה שהייתי צריכה ללכת בדרך שונה מזו שבחרתי.

תמיד היה בי את הספק שאם הייתי בוחרת אחרת אז אולי..

אבל בפועל- אני לא באמת יודעת או יכולתי לדעת מה היה קורה אחרת ואם בכלל..

היום, שאני מסתכלת על העבר, על כל המקומות בהם הייתי, גם פיזית, גם רגשית, אני יכולה למצוא לפחות משהו אחד שעבורו היה שווה להיות נוכחת באותו מקום. כי כל רגע כזה, טוב או רע גרם למשהו אחר לקרות.

דבר גרר דבר.

הרגשה של צער בסופו של דבר חלפה והביאה איתה עם הזמן הרבה חוזק.

הרגשה של כישלון התחלפה לה בהרגשה של ניצחון.

הרגשה של תסכול הפכה לרצון לשאוף ולהגיע רחוק.

הרגשה של חוסר סיפוק גרמה  להרבה נתינה.

וכמובן רגשות של שמחה ואושר רק הלכו והתחזקו להם עם הזמן.

אז היום, כבר אין חרטות על מה שהיה, אין מחשבות על זמן שבוזבז.

היום אני יודעת בדיוק מה הייתי צריכה ללמוד ולעבור מכל מקום בו הייתי.

כי היום יש לי את הכלים להתמודד עם מה שהיה, לחבר הכל יחד לתמונה אחת, וליצור לעצמי את התמונה החדשה שתעביר אותי לשלב הבא.

כי עכשיו כל הנקודות מתחברות לנקודה אחת גדולה.

ואני-

אני ממשיכה ללמוד ולצעוד את עצמי כל יום מחדש.