היי לכם וסופ”ש נפלא!
אני יושבת כאן ומנסה לחשוב על מה לכתוב לכם היום. דווקא בשבועות האחרונים, למען האמת, כתבתי לכם ממש בימי חמישי, מספר שעות לפני הוצאת הניוזלטר- הרגיש לי שזה נכון ומדויק והדברים יצאו מהלב, מהבטן ישר לכאן.
עכשיו, יום רביעי, אני יושבת כאן ומנסה לחשוב על מה לכתוב לכם היום, כי אני מאמינה שאם אתם כאן איתי, קוראים, זה אומר שיש במילים שלי מה לקחת – כל אחד למקום שלו.
אז לאחר כמה דקות של נתק מחשבתי, זה עלה- מקרה שקרה לי ממש בשבוע שעבר.
על הנחת הנחות אני מאמינה שכתבתי מספר פעמים בכל פעם ממקום אחר, שונה- אך הפעם אני בוחרת לשתף אתכם ספציפית בזה, כי זה רק מראה לי, איך נכון תמיד לקחת רגע, ללמוד ממה שהיה, לראות איפה אפשר לשפר, לשנות, לעשות- על מנת שאנחנו נרגיש הרבה יותר טוב.
אז אני חוזרת איתכם שנה אחורה- ממש ליום הולדת שחל לפני שנה. אני בדיוק יוצאת מבית מלון בתל אביב, לאחר טיפול ספא מפנק, חוצה את הכביש לכיוון הרכב דרך רחוב הירקון.
מולי- אני רואה ידיד מהעבר, אני חוצה את מעבר החצייה לעברו , אנחנו אומרים שלום והוא שואל אותי “מה את עושה פה..” (הוא מודע לעובדה שאני עובדת במשרה מלאה, כך שיום חמישי בבוקר לראות אותי מטיילת זה לא בשגרה)- אני שמחה ומאושרת עם חיוך, עומדת מולו ואומרת- אני בחופש יום הולדת בדיוק יצאתי מספא!
הוא עומד מולי- ממה שאני זוכרת, בקושי מוציא מילה.. אמר משהו מוזר- שאני מצפה לברכת יום הולדת מפרגנת במיוחד!
בכל זאת, לא כל יום אני חוגגת יום הולדת.
לאחר כמה שניות, אני מעט עצבנית עונה לו: כן, תודה רבה, המון מזל טוב! – בציניות גמורה כמובן וממשיכה לדרכי.
בדרך לאוטו, לא מבינה מה הבעיה להגיד מזל טוב או משהו- בכל זאת אנחנו מכירים.
בהמשך היום לאחר כמה שעות- אני מקבלת ממנו הודעה בה אמר שהיה שקוע במשהו ולצד זה צמד המילים “מזל טוב”.
כאן מבחנתי הסתיימה לה כל ידידות שהייתה.
לפני כשבועיים הסיפור הזה עלה בשיחה אחרת שקיימתי כחלק מההבנה שתקשורת טובה היא הבסיס לכל קשר בחיים. תהיתי עם עצמי מדוע דווקא הסיפור הזה עלה לו פתאום- ואז הבנתי.
אם זה לא היה חשוב לי, או מפריע לי בצורה כזו או אחרת, ככל הנראה לא הייתי מייחסת אליו חשיבות.
התלבטתי מה אני עושה עם ההרגשה הזו, מנסה להבין למה החלטתי לדבר על מה שקרה ומה אני עושה מכאן?… לצוץ לו באמצע החיים, ככה סתם?..
כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך עם עצמי, לתת לעצמי שנייה להבין ולא לעשות דברים באופן פזיז.
וככה לפני שבוע, אני יושבת על הערסל שלי וכותבת לו הודעה. לא ארוכה מידי, לא קצרה מידי, ברורה. כזו שמספרת מה קרה לי אחרי מה שקרה, שנפגעתי, למרות שיתכן והוא לא התכוון ומי יודע אם בכלל היה מודע.
ההודעה הייתה כתובה, התלבטתי עם עצמי מספר שניות ולחצתי “שליחה”.
לפני שאעבור למה שקרה אחרי שליחת ההודעה- אשתף, כי כלל לא היה לי ברור מאליו שאני הולכת לעשות את זה.
ויהיו כאלה שיסכימו עם הדרך בה נהגתי ואולי לא יבינו למה בכלל אני אמורה לשלוח את ההודעה- ואת האמת? אני יכולה להבין, מהסיבה הברורה, שגם אני עד לפני שנייה בערך עוד הייתי פגועה ממשהו שקרה לפני שנה.
ולא, זה לא אומר עבורי שאני אדבר/ אפנה לכל מי שבעבר אולי פגע בי- זה תלוי, אצלי לפחות, כמה זה חשוב לי, כמה זה מעיק ועדיין נמצא שם- אצלי.
אחרת- אם זה לא בראש שלי, זה כנראה לא היה מספיק חשוב עבורי.
ועכשיו אמשיך..
התשובה לא אחרה להגיע, והמשכנו בתכתובת קצרה כדי לסכם את העניין- הוא מצידו לא התכוון לפגוע, לא שיער שנפגעתי וגם שיתף במה שקרה באותו הרגע שנפגשנו אז, לפני שנה.
ומה יצא?
למען האמת שני דברים:
הראשון שבחרתי להיפגע, השני שהנחתי הנחה – שני אלה תוצרים של חוסר הבנה או יש לומר
חוסר בסיסי של תקשורת בגלל משפט.
מאותו הרגע שסגרנו את הפינה, הרגשתי מעולה, הרגשתי שגם היום אחרי שנה, אני כל יום למדה משהו חדש.
אני מבינה שלא עולים אני מעלה סיטואציות שונות, אני מבינה שבכל יום אני ממשיכה לגדול, אני מבינה שאני רק אמשיך ואצמח מפה.
ממני אליכם עם הרבה אהבה והמון חמלה.
בתמונה- ההודעה האחרונה מאותה תכתובת בשבוע שעבר- ממני אליו.
טיפ ממני-אם יש מישהו מהעבר שחשוב לכם בצורה כזו או אחרת, או סיפור מעיק שאתם רוצים להוציא מכם- פשוט תדברו, תהיו בהקשבה ופשוט תנו לעצמכם לחיות בכיף ובשלווה.
סופ”ש מדהים לכולנו לפחות כמונו!
בהתאם לתנאי שימוש ומדיניות הפרטיות באתר.