הלמה שלי

כן. שנים רבות לא אהבתי את החיוך שלי. בכל התמונות שלי מהשנים האחרונות, ואתם מוזמנים לדפדף בהם בעמוד הפייסבוק שלי, לא חייכתי מהלב, לא חייכתי באמת. החיוך הגדול שכולם מכירים, או כמו שאני קוראת לזה, חיוך עם שיניים.  הפעם הראשונה שהתחלתי לאהוב את החיוך האמיתי שלי הייתה ביום אחד שהגיעה אלי תמונה שלי , בה אני עומדת על במה  תוך כדי משהו שאמרתי ( סוג של פעם ראשונה על הבמה אבל לא לבד).. – ואני זוכרת את השנייה שראיתי את התמונה הזו ואמרתי לעצמי- זאת אני?!?! ככה נראה החיוך שלי? איפה היית ולמה התחבאת כל כך הרבה שנים??.. 

אם נדע לחפור בעצמנו, אבל באמת, נתחיל להוציא את הדברים כפי שהם באמת. פשוט לשפוך את כל מה שיש לנו כל כך הרבה זמן על הלב. וזה בדיוק מה שקרה לי. התחלתי להבין למה הסתרתי את החיוך, התחלתי להבין שמדובר על משהו שכלל לא קשור לחיצוניות, אלא משהו שקשור לפנימיות, לחוסר שלמות עם עצמי, חוסר אהבה מספקת לעצמי, חוסר ביטחון וחוסר אמונה בעצמי. הרבה מהחברות שלי ששומעות ממני את הסיפורים האלה כיום, די מופתעות יש לומר. הן ראו אותי ההפך המוחלט, בחורה עם ביטחון שאין לי בעיה לפנות באופן ישיר לגבר ולהזמין אותו לדייט לדוגמא.  היום שהן רואות תמונה שלי “מחייכת” מהעבר עם תמונה שלי מחייכת היום במלוא העוצמה, השינוי הוא ברור. ובעיקר ההבנה שהכל מתחיל אצלנו בפנים. מהפנים לבחוץ. 

אז היום אחרי דרך ארוכה שעשיתי אני יכולה להגיד שאני שלמה עם עצמי ואוהבת את עצמי הכי הכי!

מוזמנים לשתף בתגובות ממש כאן:)