את הפרק הקודם סיימתי ב: שנה שבה אני הולכת לבנות את עצמי, שנה שבה שאני הולכת להעריך את עצמי, לאהוב עצמי.

ואם חשבתי שמדובר רק על התחום הזוגי- טעיתי.

שבן אדם לא מחובר לעצמו, לא מעריך את עצמו, זה משפיע על כל העולם שלו. כי בסופו של דבר מדובר בהרגשה פנימית. ורגש הוא רגש. הוא לא מנותב לפי תכנים או לפי אספקטים כאלו ואחרים.

כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים- תהליך הנבחרת הוא כזה שיש בו כמעל 200 איש.

עם תחילתה כל אחד מאתנו היה צריך להציג פוסט היכרות ולאחר מכן למצוא לו שותף מחויבות.

מה זה אומר שותף מחויבות? זה לפחות בן אדם אחד שקובעים איתו פגישה טלפונית של כחצי בשבוע, כאשר הרעיון הוא לקדם את אחד את השני במטרות שלנו- עוד משהו שמוסיף ומעצים את התהליך. להיות ערבים להצלחה אחד של השני.

בפוסט ההיכרות שלי רשמתי שאני מחפשת זוגיות. אותו פוסט  גרם לבחורה בשם זהבית,  שהיום בין החברות הטובות שלי, לשלוח לי הודעה. התחלנו להתכתב בינינו ולסייע במה שניתן. בתחילה לאו דווקא כשותפות מחויבות, אלא פשוט ממקום של עזרה ונתינה. בין היתר התחלתי לדבר עם עוד מספר בנות שהרגשתי שיכול להיות בינינו חיבור טוב להמשך הדרך. 

אני בתחילת התהליך שלי עם עצמי, מסתכלת פנימה, בודקת, מנסה להבין, מתחילה להפנים, מתחילה באמת להביט בעצמי. חודש וקצת מתחילתן של שיחות האימון ופתאום משומקום בתאריך – 16.4.2020, אני מסתכלת בווצטפ ורואה שצורפתי לקבוצת בנות חדשה מהנבחרת. קבוצה קטנה של 7 בנות. כמה מתוכן הן  אלו שציינתי.

אני בן אדם חברתי מטבעי, יש לי חברות, אני טובה בתקשורת מול אנשים שאני לא מכירה. אבל יש משהו בתהליך הזה של הנבחרת שהוא שונה מכל דבר שהכרתי.

תחשבו לעצמכם- 200 ומשהו אנשים, גילאים שונים, עולמות שונים, כל אחד מגיע ממקום אחר, עם סיפור אחר.

לכולם יש מטרה אחת- להיות הגרסה הטובה יותר של עצמם.

שקבוצת הבנות נפתחה קרו שני דברים: מצד אחד הייתי מלאת התרגשות, כי זה משהו שעושה באמת טוב על הלב. להיות חלק ממשהו.

מצד שני תפסתי את עצמי שואלת את השאלה הבאה- איך דווקא אני מבין כולם?

הרי יש כאן מעל 200 איש. ונראה ממה שאנשים רשמו על עצמם, שמדובר באנשים מאוד מיוחדים.

אז איך נבחרתי להיות חלק מקבוצה כזו? איך דווקא אני?

אני כמובן מעלה את הנושא בפני המאמן שלי- שמחה מאוד על מקומי ואומרת לו – אתה קולט?

בחרו אותי!!

ואני שואלת את עצמי, מה אני חושבת על עצמי..?..

נראה שכולם מאוד מיוחדים-  אז מה אני אומרת על עצמי? שאני לא מיוחדת? שאני כנראה לא מספיק? שאין בי יותר מידי מה לתת?

“למה את כל כך מופתעת שבחרו אותך? למה זה לא ברור לך שיבחרו אותך? שירצו להיות בחברה שלך? …”

אני זוכרת שהמאמן שלי אמר לי: “מה זאת אומרת? יש בך כל כך הרבה..”

זה אמור להיות רגע משמח בחיים שלי, רגע של אושר. והוא הופך בשנייה להיות רגע של קושי, רגע של כאב.

עד לפני חודשיים חשבתי שאני נמצאת על גג העולם עם ביטחון מפה ועד הודעה חדשה. ומרגע לרגע אני מסירה מעצמי עוד ועוד מסיכות, עוד ועוד קליפות.

אם אני לא חושבת שאני מספיק מיוחדת, אם אני לא חושבת שיש בי מספיק מה לתת- מה אני כן חושבת שיש בי? מה אני כן חושבת שאני?

ואם אלו הדברים שאני חושבת על עצמי, מה זה אומר עלי? מה זה אומר על מה שחושבים אחרים?

האם אחרים יודעים? האם אחרים רואים?

אומרים ש- 10 ס”מ שאלמד על עצמי שווים יותר מ-10 ק”מ של תיאוריה.

אני לא יודעת כמה למדתי בזמן הקצר שעבר, אבל זה בטוח משהו שאין לי למה להשוות אותו בשום צורה.

 סה”כ חייתי בסדר, אני אוהבת את החיים, יש בי שמחת חיים, אני בחורה בריאה, זכיתי לגדול עם משפחה מהממת עם הורים שבאמת אין כמוהם בעולם. יש לי חיי חברה, אני מבלה, יש לי עבודה.

אני באמת די בסדר, ז”א אין מושלם, אבל אף פעם אין מושלם.

אבל יש משהו ב”בסדר” הזה שהוא לפעמים קצת שוחק. הוא סטטי, הוא לא משתנה.

אותו יום שבו נפתחה הקבוצה היה כמו שאמרתי מצד אחד הרבה יותר מ”בסדר” ומצד שני, כמעט ברגע הוא הפך ל”הכי לא בסדר” שיש.

פתאום מצאתי את עצמי במקום הכי נמוך שיש, יותר מזה שהגעתי איתו. אם הגעתי על 0, באותה שנייה הייתה על מינוס 100.

וזה לא כי משהו אמר לי משהו, זה לא כי מישהו העליב או פגע בי. זה לחלוטין משהו שהגיע ממני, משהו אני במו ידי יצרתי, משהו שרק אני עם עצמי חשבתי.

חוסר אונים, תסכול, קושי, בכי- כל מה שתרצו במסגרת עולם הרגשות הזה היה שם.

אם בפרק הקודם רשמתי ש”אני מתחילה להבין”-  גם אז, עדיין לא הבנתי מה זה אומר באמת להתחיל להבין.

מיקדתי את הכל לנושא אחד. לנושא הזוגי שכל כך הפריע לי.

מה שלא הבנתי, שכל מחשבה שלי על עצמי היא לא נקודתית. היא לא יכולה להיות נקודתית.

אם אני חושבת שאני כישלון בעולם הזוגי, אני חושבת שאני כישלון נקודה.

אם אני חושבת שאני לא מעריכה את עצמי מול גברים, אני לא מעריכה את עצמי נקודה.

אם אני לא מבינה איך בחרו להיות חלק מקבוצת ווצטפ, אני לא רואה את הסיבה שמישהו אחר ירצה שאהיה חלק ממשהו איתו- נקודה.

בבת אחת אני רואה בהילוך מהיר את כל מה שעברתי בתקופה אחרונה, בשנים האחרונות, כל מפגש שהייתי בו, כל מילה שאמרתי, כל מילה שלא אמרתי.

כאילו הכל נשמר באיזה תא נידח בתת מודע, תא שכביכול לא היה קשור אלי בשום צורה- והחליט עכשיו לצאת מולי בדקה אחת.

אם היו רגעים של הכחשה, אם נעלמו עכשיו.

אם היו רגעים של שכיחה, הם נזכרים עכשיו.

הכל מתחיל לצוף לו לאט ובמהרה. מולי, מול העיניים שלי, עם תמונות, עם מילים.

עולם של אכזבות שנוצר מקבוצת ווצטפ אחת.

הקבוצה שגרמה לי לכאב, אך בו זמנית לאושר רב.

בתמונה- מזכרת ראשונה ממפגש הבנות הראשון שקיימנו.

עד כאן- מוזמנים להגיב ולשתף ממש כאן