תמיד אהבתי לדבר והרבה. על מה? כמעט על הכל..

בדגש על כמעט-  פרט למה שחשוב באמת, פרט על דברים שהעדפתי לשמור ולהתכחש.

כשהתחלתי את התהליך שלי לפני שנה לא ספרתי עליו לכולם. רק למשפחה ולחברים קרובים.

וגם להם- לא הסברתי יותר מידי.

חששתי ממה יגידו, ממה יחשבו, אם זה לא ילך, אם זה לא יסתדר, אם אני אגרום לכולם לצפות ובסוף לא יקרה דבר.

שלא יחשבו עלי ש.. שלא יגידו ש…

זאת לחלוטין הייתה התקופה של “רותם הקטנה”, תקופה של הרבה “לא” ולפעמים היה בה קצת “אולי”.

גם ששאלו אותי מה אני בדיוק עושה ומה הרעיון של כל הסדנא, רק ניסיתי להעביר איזושהי הרגשה של משהו שעושה פשוט טוב על הנשמה.

ושלא תטעו- היא לגמרי עשתה ועדיין עושה טוב על הנשמה. אבל היא עוד הרבה בנוסף לכך.

לאט לאט עם הזמן, התחלתי להיחשף, להיפתח, צברתי בטחון והאמונה גברה. מצאתי את עצמי מודה על המקום בו אני נמצאת עם הרבה גאווה.

שתפתי יותר ויותר אנשים במסע שלי, במה שאני חווה.  מרגע לרגע, משיחה לשיחה, מצאתי את עצמי הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר שלמה. שלמה עם הדרך שבחרתי ללכת ויותר מכך הבנתי את הדבר החשוב הבא- כל עוד אני לא עושה משהו שהוא  אסור, אני לא צריכה להתנצל או להרגיש לא בנח עם מה שאני עושה.

אני עונדת על יד שמאל שלי את שני הצמידים של ה”נבחרת” ושנגישים לשאול אותי מה הם מסמלים, אני ישר מסבירה, מספרת, אפילו משווקת – מהמקום שלי, ממה שהתהליך עשה עבורי.

מי שקרוב אלי מן הסתם, ראה ועדיין רואה אותי משתנה, משתנה במובן הטוב של המילה- יותר שלווה, יותר רגועה, יותר אנרגתית מבעבר, יותר מדויקת עם עצמי, יותר חדה.

אני מרגישה יותר בנח עם עצמי ואני מאוד מרגישה בטוחה במקום שלי עכשיו, דרך שיתוף על המקום בו הייתי בעבר. מקום בו הרגשתי פחות טוב עם עצמי, מקום בו הייתי עם הרבה מסיכות על עצמי, מקום בו אני יכולה להגיד שאפילו שיקרתי לעצמי.

היום אני יודעת להביט על עצמי במראה, לספר לעצמי את האמת כפי שהייתה.

אבל לא רק לעצמי- גם לאחרים.

היום שאני משתפת, אני כבר לא חוששת, אני לא מסתתרת. אני יודעת להסתכל למציאות בעיניים.

ואתם יודעים מה הכי כיף בזה?

שככל שאנחנו מדברים יותר את האמת שלנו, ככל שאנחנו יותר חזרתיים עם עצמנו פנימה וגם מול אחרים – אנחנו גם מחזקים את עצמנו, גם מחדדים את עצמנו ויותר מזה- אנחנו יכולים פתאום לקבל עוד עולם של רעיונות שיכולים לסייע ולקדם אותנו.

כי אם אנחנו לא נאמין בעצמנו, מי יאמין בנו או לנו?..

כתבתי בעבר פוסט שנקרא “שלמה”

ייתכן ויש כאן בין השורות מילים זהות שאולי מזכירות.. ואם כן, כנראה שזה לא  במקרה… בסופו של דבר, אני כותבת את כל מה שבלב, את מה שיוצא ויכול כמובן להועיל גם למישהו אחר. וכל מה שנכתב הוא רק ממקרים שאני חווה. חוויה גדולה כקטנה וקטנה גדולה. ולכל אחת משמעות משל עצמה.

את הפוסט אני רואה נכון לסגור באופן הבא:

ככל שאנחנויותר כנים עם עצמנו, אנחנו יותר שלמים עם עצמנו

ככל שאנחנו יותר שלמים עם עצמנו אנחנו יותר מאמינים בעצמו

ככל שאנחנו יותר מאמינים בעצמנו אנחנו יותר בטוחים בעצמנו

ככל שאנחנו יותר בטוחים עצמנו אנחנו יותר מדויקים עבור עצמנו

ככל שאנחנו יותר מדויקים עם עצמנו אנחנו מסירים את החסמים שלנו

ככל שאנחנו מסירים את החסמים שלנו אנחנו מנטרלים את החששות שלנו

ככל שאנחנו מנטרלים את החששות שלנו יהיה לנו יותר קל לצעוד..

לצעוד לאן?

לצעוד את הדרך החדשה שלנו.

היום אני יודעת איפה הייתי, איפה אני היום ולאן אני ממשיכה מכאן.

ואתם ? מוכנים לצעידה הבאה?.

זה הזמן!