היי לכם,
אז לפני שאמשיך לספר על המסע שלי, אני לרגע אעשה מעין מבט מלמעלה על אותה תקופה של כ- 4 חודשים שעליה ספרתי עד כה.
מאז אותו יום שישי בו התלבטתי האם להרשם לנבחרת. אותו יום בו הבטתי על אותה הבחורה שעמדה ודברה על הבמה, ספרה על עצמה על כך שהייתה בעלת דימוי עצמי נמוך- ואני? אני שם ,יושבת ומרגישה רחוקה ממנה שנות אור.
ופתאום בכמעט 4 חודשים, אני מקבלת מראה של עצמי ישר לפנים. מבינה שכל המחשבות שלי על עצמי, הן אלה שעכשיו רחוק שנות אור ממי שהצגתי.
ההתעמקות, הסיפורים הפנימיים, החוויות האישיות, ההפנמה, ההכחשה.
ההבנה שלא באמת אהבתי את עצמי כמו שאהבה עצמית אמורה להיות, ההבנה שלא באמת הערכתי את עצמי כמו שהערכה עצמית אמורה להיות, ההבנה שלא באמת האמנתי ובטחתי בעצמי כמו שאמונה וביטחון עצמאיים אמורים להיות.
והכל מתגלה לאט, לעיתים ממילה אחת שנאמרה, ממחשבה, מרגש.
זה פתאום להביט לעצמך בעצמך ולחשוב- איך לא ראיתי? איך לא עשיתי? איפה הייתי?
חשוב לי לציין בנקודה זו פרט חשוב.
במקומות כאלה לעיתים עולה השאלה- האם לא למדו אותי את זה? האם לא גדלתי על ערכים מסוימים?
האם אולי לא גדלתי במשפחה אוהבת?…
התשובה לכך היא שאין קשר בין הדברים.
גדלתי בבית אוהב, הורים שיעשו וייתנו לי את עולמם. הורים שחינכו על כמה חשוב להיות משפחה מאוחדת, כמה שחשוב שאני ואחיותיי תמיד נהיה שם אחת עבור השנייה.
חשובה להם מאוד ההצלחה והאושר של כולנו.
אני תמיד אומרת שמיום ליום אני מעריכה את המשפחה שלי- כי זה לא מובן מאליו לגדול למשפחה אוהבת.
ובכל זאת- למה אני בכלל כאן, מדברת על חוסר אהבה עצמית, אם כרגע כביכול ציינתי את ההפך הגמור מכך?
החיים בשלב מסוים עבורי לפחות (וייתכן שעבור רובנו), הופכים לסוג של שגרה, סוג של מסלול קבוע.
גן, בי”ס, תיכון, צבא, לימודים, חתונה, משפחה.
וגם במה שקשור לחיים ניתן לשמוע באוויר כל מיני משפטים כמו: “אצל כולם זה ככה, ככה חיים, יהיה בסדר..”
אצלי המצב היה שונה, לא עברתי את “המסלול הידוע”- את הטיול של אחרי צבא עשיתי תקופה ארוכה אחרי הלימודים ומשפחה זה משהו שאני מאוד רוצה וכמהה לו, אבל הוא עדיין לא חלק מהחיים שלי.
לשלב את היותי “לא בנורמה”, רווקות מאוחרת, לצד המילים “יהיה בסדר”- זה לא משהו שתרמתי בו יותר מידי לעצמי.
זה בסופו של דבר מתחיל באיך אני מרגישה עם עצמי, איך אני תופסת את עצמי, איך אני מנטרלת את עצמי ממה יחשבו ומה יגידו.
או במילים אחרות- סיפורים פנימיים שלי על עצמי.
וכלפי חוץ- הכל בסדר, הכל יהיה בסדר.. זה מה שאני בחרתי להראות, זאת הדרך שאני בחרתי להתנהל איתה.
אני ולא אף אחד אחר.
אז באופן מודע שהופך להיות כביכול לא מודע, אני שמה מסיכה על עצמי, מציגה לאחרים משהו שהוא לא נכון, שהוא לא אמיתי.
אני לא בוכה, שחלילה לא יראו שאני נשברת, כי שוב- בסוף יהיה בסדר..
ואני כאילו מלאת ביטחון ופונה לגברים, כאשר בראש עוברת לי המחשבה שאני לא בנורמה, שאני פחות, שמשהו בי לא בסדר.
כלפי חוץ אני ממשיכה לחייך, לצחוק, להנות, לבלות- ולרגע אני לא עוצרת לשאול את עצמי- האם זה באמת נכון.
ועכשיו (לפני שנה כמובן) לאחר כמעט 4 חודשים, אני מתחילה לעשות עבודה פנימית. כזו שתעביר אותי לשלב הבא.
תחזיר אותי לשורשים של עצמי, ממש כמו פעם שהייתי ילדה.
הרי כילדים אין לנו פילטרים. אין נכון או לא נכון. אנחנו אומרים מה שבא לנו, אנחנו חסרי פחד- אנחנו עושים את מה שהכי אמיתי ונכון לנו- בלי להתנצל.
אז איך מחזירים אהבה עצמית, הערכה עצמית, ביטחון עצמי, אמונה עצמית?
ניתוח לב פתוח!
הבנה של מהן כל היכולת שיש בי, כל החוזקות שיש בי, הבנה של מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב, איפה אני אוהבת להיות, מה אני אוהבת לעשות.
מה זה אומר עבורי להיות פגיעה, מה זה אומר עבורי לתת לעצמי להרגיש פחד.
להתחיל להיות בהירה עם עצמי. להבין מה אני רוצה . לא רק בזוגיות, אלא בחיים בכלל.
הרי רגש הוא רגש- אם אני מרגישה חוסר הערכה כלפי עצמי בזוגיות, אז אני מרגישה חוסר הערכה נקודה- וזה חולש על כל אספקט בחיים.
לחשוב מה אני באמת רוצה, לעומת מה שחשבתי שאני רוצה, לכתוב לעצמי על מקומות בהם הרגשתי כישלון ולעומת זאת לכתוב לעצמי על מקומות בהם הרגשתי ניצחון.
להתחיל לאגור לי סל של כל מה שאני- עם כל קשת הרגשות, טובים ופחות טובים. סיפורים מגבילים לצד סיפורים מקדמים.
להבין מאילו אזורים אני יכולה דווקא לצמוח.
אז מה הן נקודות החשובות שמעתה עלי לשים עלי דגש?
ומכאן לאט לאט בצעדים קטנים אבל גדולים, אני יוצאת למסע.
עם הרבה כאב על מה שהיה, עם הרבה שמחה על מה שיגיע, עם הסתכלות בוגרת ומקדמת.
עם ההבנה שבסופו של דבר הכל תלוי במישהו אחד- זה תלוי בי.
יש כלים והם אצלי- ומכאן אני יוצאת קדימה לעבר צמיחה, פריחה, שגשוג ואהבה.
משחררת מעצמי את כל מה שהיה- את כל המחשבות המגבילות, את כל המילים הלא מקדמות, את כל הסיפורים הפנימיים השליליים.
ולתת לעצמי פשוט לצמוח, לגדול ולקבל את עצמי במלוא אהבה עצמית- אמיתית.
באופן מקרי, או יותר נכון לא מקרי- כי אין דבר מקרי- אני כותבת לכם את הניוזלטרים מספר ימים לפני שאני מפיצה אותם. אין לי מחשבה לחבר אותם לאירועים מסויימים שקורים בחיי ממש עכשיו. אבל תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מרגישה שאין זה מקרי שבחרתי לסיים את הפוסט במילים- “לשחרר ממני דברים/ התנהגויות ומצד שני לקבל את עצמי באמת. אין כמו לחזור על המילים האלה בדיוק בתקופה זו, מספר ימים לפני חג חירות – חג בו אנחנו מנקים מעצמנו, מהבפנים שלנו, את מה שלא צריך ומקשה עלינו- ומכניסים לעצמנו פשוט את עצמנו- הנקיים יותר, השלמים יותר.
שיהיה לכולנו – חג חירות שמח ושנכתוב מחדש את סיפור חיינו באהבה גדולה.
בהערכה, הוקרה והרבה אהבה.
בהתאם לתנאי שימוש ומדיניות הפרטיות באתר.
2 מחשבות על “פרק ז- החירות הפרטית שלי”
אהובה, כמו תמיד מוקסמת מכתיבתך ומקבלת עוד ועוד תובנות כאלה ואחרות לחיי.
גדלנו יחד מכיתה א׳ (ועד היום) ואני זוכרת שהיית שופעת בביטחון עצמי, יופי פנימי וחיצוני, שמחת חיים מתמדת, בינה, מחוזרת ואהודה.. יש לי קצת קושי עם האמירות של חוסר בטחון שאת חווה כעת.. איך זה מתיישב בעצם? האם לכאורה זו מסכה שאנו עוטים על פנינו כדי לשדר ״עסקים כרגיל״? ואם כן, מדוע? הרי בסופו של יום אין כמו להיות אמיתי ונאמן לעצמך, זה הבסיס לחיים..
שאלה נוספת ברשותך – את כותבת ״… עם ההבנה שבסופו של דבר הכל תלוי במישהו אחד- זה תלוי בי.״
לצערי לא מעט פעמים בחיי נוכחתי לגלות שדברים אינם בשליטתי ואינם תלויים בי (כמו אי-קבלה למקום עבודה או גן פרטי של הילד שתחילה התרשמתי אך לימים התאכזבתי…) אז איך בעצם ״הכל תלוי בי״, לפי שיטתך? (אגב, הלוואי שכך היה, כי אז הייתי לוקחת דברים פחות ״קשה״ בהבנה שלא משנה מה ייקרה סביבי – בסוף אני המילה האחרונה וכאמור הכל תלוי בי 😇
סיימתי לחפור, תודה וחג חירות שמחחחח ומקווה לפגישתנו המיוחלת ! 😘
נירית יקרה שלי!!
קודם כל תודה רבה לך על הקריאה ועל התגובה!!
לשאלתך הראשונה- כמוני כמוך. גם אני לא ידעתי את כל הדברים האלה על עצמי. לא חשבתי שאני הולכת עם “מסיכה על הפנים”.
חשבתי שהכל בסדר, שככה החיים. רק שהתחלתי את תהליך ההתפתחות שאני חווה כיום, שהתחלתי לצלול פנימה- הבנתי והתחלתי לראות את עצמי מזוית שונה, בצורה שונה.
ואכן כמו שאמרת- הבסיס לחיים זה להיות אמיתי ונאמן לעצמך- מאוד הגיוני- אבל האם בשורה התחתונה ככה באמת אנחנו חיים? האם אנחנו עושים כל דבר במחשבה, האם אנחנו חושבים עם כל מה שאנחנו בוחרים לעשות ולחשוב הוא אכן כך? אני לא יודעת מה לגבי אחרים- אבל שאני התחלתי לכתוב ולספר את המחשבות שלי הבנתי שמה שחשבתי שהוא אמיתי ונכון היה שונה לגמרי.
הדוגמא הכי קטנה והכי מוחשית שאני יכולה ממש להראות היא בעזרת התמונות. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים – לא צריך יותר משנייה את השינוי שחלק בי בשנה האחרונה דרך חיוך אחד בלבד.
החיוך שלי בעבר היה מאופק, היה חבוי, היה מוסתר. היום אם אני לא מחייכת מספיק, חיוך אמיתי – התמונה פשוט לא עולה!
לשאלתך השנייה- הכל תלוי בנו מהסיבה הפשוטה שיש לנו את האפשרות לבחור בחיים. לבחור כיצד להגיב, לבחור אם להשאר במקום או להתקדם הלאה ולדעת שכל מכשול בחיים צריך לגרום לנו להיות טובים וללמוד מאותו קושי.
אם לא עברנו ראיון עבודה למשל- זאת בחירה שלנו אם לתת להרגשת התסכול לנהל אותנו לתקופה ארוכה או לחילופין לחבק גם את הרגע הקשה הזה, אבל מצד שני לא לתת לו לשלוט בנו יתר על המידה. ללמוד מה לא עבד ופשוט להמשיך לעבר הראיון הבא במחשבה שאותו מקום אחר הוא הנכון לך.
ולכן הכל תלוי בנו- יש לנו יכולות לבחור איך להתייחס למה שקורה סביבנו, איך להגיב. ופשוט לדעת להנהיג את עצמנו:)
מקווה שהצלחתי לענות לך .
המון תודה . מעריכה ומוקירה.
ותמיד כאן!