היי לכם!!

היום אנחנו מגיעים לרגע מכריע במסע שלי. הרגע בו כל האסימונים נפלו בזה אחר זה. הרגע בו כל התקופה שעברתי עד לאותו היום, כאליו התנקזה ליום הזה.

זה היה יום רביעי, ה-29.7.2020, יום אחד לפני יום הולדתי.

בפרק של היום, אני אחשוף ביניכם כמה חוסר הבנה הייתה לי לגבי עצמי, לגבי המחשבות שלי, לגבי הדעות שלי- על עצמי.

זה כמובן לא הפרק האחרון- אבל יש כאן סגירת מעגל ותחילתה של דרך נוספת חדשה.

זוכרים את הפרקים הראשונים? אם לא ממש, אתם יותר ממוזמנים להציץ בהם…

הייתי בטוחה שיש לי ביטחון בשמיים, שאני רואה את אותה בחורה על הבמה ומספרת על החיים שלה ולא רואה כל דימיון אלי..ולאחר מכן את הרגעים בהם פתאום הבנתי, את מה שלא הבנתי הרבה מאוד זמן.. שיש בי הרבה ממה שהיה בה. הרבה חוסר אמונה, חוסר הערכה, חוסר אהבה – כלפי עצמי.

לפני כמה שנים טובות, באזור ה-7 שנים, היה לי סוג של “קראש” על גבר מסוים. הוא והאחים שלו ניהלו ומנהלים עד היום כמה עסקים של ברים/ מסעדות באזור המרכז.

עם הזמן הפכתי להיות לקוחה קבועה שלהם כמעט בכל מקום חדש שנפתח.

אני זוכרת את עצמי ממש בוהה, מסתכלת עליו, ואומרת לעצמי מה הסיכוי. מה הסיכוי שהוא יביט בי חזרה, מה הסיכוי שהוא ייגש, מה הסיכוי ….איפה אני ואיפה הוא.

האחים שלו במרוצת זמן, כבר הכירו אותי,אבל הוא דווקא הוא – כלום ושום דבר. לא מבט, לא שלום. אף מילה.

זה לעיתים אפילו די עצבן אותי. בכל זאת, אני מגיעה לפה די הרבה, להגיד שלום, או סתם חיוך למשהי שמגיעה למקומות שלכם, באמת כי כיף לה והשירות מעולה- היה נראה לי סוג של התנשאות לא ברורה.

אני זוכרת רגע בלתי נשכח, שקבלתי החלטה– בפעם הבאה שאני רואה אותו, אני פשוט נגשת אליו ומציעה לו לצאת איתי.

באחד מימי השישי החמים של העונה, אני יושבת בבית הקפה שלהם, נהנית לי מארוחת הבוקר האהובה עלי עם ההפוך הכי טעים שיש.

לרגע הפנתי את המבט ואני רואה אותו מגיע. הלב שלי פעם בחוזקה, כי הבטחתי לעצמי וקבלתי החלטה. זה היום, זה הרגע, ואני הולכת לבצע את מה שהבטחתי לעצמי- לא משנה מה.

אז לא קמתי באותה השנייה, חיכיתי לרגע מסוים שאראה שהוא פנוי יחסית ואז אגש אליו.

הרגע הזה הגיע ואני עם הלב שלי על מיליון קמה, ומתחילה לצעוד לכיוון שלו הכי מהר שאני יכולה- שאתפוס רגע בו אוכל לדבר רק איתו, לא ליד כולם.

אני מגיעה- ואני לא רואה אותו.

עוד כמה שניות עוברות והוא מגיע אל מולי.

לקחתי נשימה עמוקה, די הבהלתי אותו, אני חייבת לומר, כי הוא לא ראה אותי ישר, ופשוט קראתי לו בשמו.

ראיתי את הבהלה בעיניים שלו, אבל הוא עמד ונעצר, הנהן עם הראש ואני אומרת לו משהו בסגנון של המשפט הבא:

היי, אני רותם ואם תרצה מתישהו לצאת לדייט, אז אני ממש אשמח..

הוא חייך, אמר תודה והמשיך.

ככה זה נגמר.

הוא המשיך וחזר לעבודה, אני חזרתי למקום שלי בבית הקפה- מרוצה מעצמי כל כך.

מרוצה על מה?

על זה שסימנתי וי.  רציתי ועשיתי.

כי יש לי מלא ביטחון בעצמי, ובמה הוא שונה ממני? אנחנו בני אדם..

טיפ ממני- שאתם עושים משהו בחיים שלכם, אל תעשו אותו כדי לסמן וי. תעשו אותו כי אתם באמת באמת מאמינים. מאמינים בעצמכם, מאמינים באותו דבר. לסמן וי בחיים על משהו- לא מוביל לשום דבר.

המשכתי הביתהשאני מצוידת ב”וי” היפה שלי. זה שסימנתי לעצמי אומרת לעצמי..העיקר עשיתי את זה.. זה לא שבאמת היה קורה משהו..לפחות לא  איתי.. אבל הנה עכשיו הוא יודע, עכשיו הוא סוף סוף מכיר אותי..

מאותו היום עברו עוד כמה שנים.. והוא- הוא עדיין  לא אמר שלום או חייך גם אחרי אותו יום שישי.

חוזרים להתחלה- יום שישי, שבוע לפני יום ההולדת שלי. אזור ה-20 ומשהו לחודש יולי. אני עוברת לי ברחוב דיזינגוף, ואני רואה אותו בבית הקפה עם אחיו שמכיר אותי.. זאת הייתה אמצע תקופת הקורונה,תקופה בה בתי הקפה/ מסעדות נפתחו ונסגרו כל פעם מחדש..

אמרתי שלום לאחיו, אחלתי להם בהצלחה, ולו- לא אמרתי משהו מיוחד.. אני חושבת שרק איזה שלום- ממש בקטנה מה שנקרא, והמשכתי לי בדרך.

יום רביעי ה- 29.7.2021, יום לפני יום ההולדת שלי, היום בו העולם שלי התהפך בשנייה. היום בו כל האסימונים נפלו במכה אחת. 

לקחתי חופש מהעבודה, התחלתי את הבוקר במסעדה בנמל תל אביב ולאחר מכן התחלתי פשוט ללכת ברגל. הגעתי לאזור  בית הקפה שלו ושל האחים- ואני רואה שבית הקפה סגור. הייתי בהלם מוחלט, בכל זאת, בית הקפה האהוב עלי נסגר?! המקום הקבוע שלי?? ואז הופיע מולי אחד העובדים שמכיר אותי ושיתף שבגלל המצב הם עוברים לקונספט אחר..ואמר לי שאחד האחים שאני מכירה במשרד ליד שאני אלך להגיד שלום (כמו שציינתי מדובר בתקופה ארוכה והרבה מאנשי הצוות וגם האחים הנוספים כבר הכירו אותי די טוב).

נכנסתי למשרד  ואת מי אני רואה.. כן כן גם אותו, יושב לו שם.

אמרתי שלום לאח ועוד שותף שלהם שאני מכירה ואליו חייכתי.. לאחר כמה רגעים, אני לא יודעת איך זה יצא ממני, אבל אמרתי  לו את המשפט הבא:

תקשיב, אני חייבת להגיד לך משהו. תדע שזה לא בסדר שאני לקוחה קבועה במקומות שלכם כבר 7 שנים ואף פעם, אבל אף פעם, אתה אפילו שלום לא אומר! תחייך לפחות! מה כבר יקרה???

הוא ישב בהלם מוחלט, נראה לי יותר הלם מאותו יום שישיההוא  שהיה.. ואמר לי את המשפט הבא:

מה כמה שנים?.. אני זוכר אותך משבוע שעבר שעברת ואמרת לאחי .. אני לא זוכר שראיתי אותך אף פעם לפני.

אני עומדת לי שם המומה יותר ממנו- מזל שאח שלו היה שם ונתן גיבוי מלא! שאני שם מלא פעמים והוא וגם עוד אח שלהם וגם השותפים מכירים…

אז לא חסכתי במילים ועל הדרך הזכרתי לו שבעבר סוג של דברנו..

מפה לשם בהלם מוחלט עדיין, אמרתי להם שלום ויצאתי משם.

כמות הטלפונים שעשיתי לחברות שלי באותם רגעים על מה שהיה- מחברה לחברה במילים: “את לא קולטת מה היה!! 7 שנים!! רק עכשיו הוא קולט!?!!

כמה ימים אחרי יום ההולדת שלי, אני בשיחת אימון עם המאמן שלי, לקראת סוף השיחה, זרקתי את מה שהיה כבדרך אגב, כי זה לא שקרה איזה משהו מיוחד לדעתי..

הוא מכיר אותי ואני אותו- אבל זהו. זה נגמר שם.

ואז קרה הרגע ששינה לי סופית את המחשבה. הרגע בו המאמן שלי אמר לי את המשפט הבא. משפט שיוביל מעתה והלאה וילך איתי לכל מקום, בכל דרך. משפט שיסמן לי שהוא- אותו בחור- היה עבורי כל אותן שנים סימן דרך.  סימן למי שהייתי ולמה שהפכתי להיות.

“ברגע שאת רואה אותך, כולם רואים אותך…”

משאירה אתכם עם המשפט הזה- ונפגש לנו שבוע הבא.

שיהיה לכם סופ”ש נפלא !