היי לכם אנשים יקרים.

היום, אני בוחרת להקדיש את הפוסט לאישה, שכבר לא בן החיים.

ביום ראשון,  שעות הצהריים, התבשרתי שחברה שלי לספסל הלימודים מימי התיכון הלכה לעולמה.

ידעתי על מצבה בשנה האחרונה, שהיא נלחמה במחלת הסרטן הקשה.

היינו חברות די קרובות בתיכון, אך משנפרדנו, כמו בהרבה מקרים בחיים, כל אחת הלכה לדרכה.

כיון ששתינו גרות בתל אביב, יצאנו לנו מידי פעמים להתראות באופן מקרי במרכז העיר. תמיד זה היה עם חיבוק אוהב וצחוק מתגלגל.

משידעתי על מצבה, יצרתי עימה קשר, רציתי לבוא לבקר, לעזור במה שניתן, אך הקורונה לא אפשרה. לפני כ-3 שבועות שאלתי אותה האם אפשר להגיע לבקר אותה והיא ענתה שרגע שהיא תתחזק אז בשמחה.. לפני שבועיים היא חגגה את יום הולדתה בקרב האנשים הקרובים אליה וייתכן שעבורה, זאת הייתה מסיבת פרידה.

אז על מה הפוסט הזה בעצם?

הרי כולנו חווים אבדן בחיים האלה. רגעים כאלה לא פוסחים על אף אחד מאתנו.

למרות שיש בנו אולי אופטימיות “שלו/ה זה לא יקרה”… “הוא/היא יצנחו את זה”- ברגע שזה קורה- זה מכה בנו בחוזקות כאלה ומזכיר לנו שוב- שאנחנו כאן פעם אחת בלבד. לפחות באופן פיזי- אבל כאן זה כבר עניין של אמונה על כל מה שקשור בעולם הבא.

שרגע כזה קורה, אנחנו נגיד הרבה פעמים : רק בריאות, זה הכי חשוב. וצריך להנות מכל רגע.

אבל שנייה אחרי, בד”כ, המשמעות של המשפטים האלה נוטה להתפוגג.

הבריאות שלנו חשובה- אין על כך ספק.

אבל מה לגבי החיים?

איפה זה תופס אותנו?

מה אנחנו עושים כדי באמת לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר שלנו? שלא נתחרט שלא עשינו, שלא הספקנו, שלא אמרנו…

אני לא מדברת עכשיו לקום, ללכת, להתפטר, לעשות טיול מסביב לעולם- זאת אומרת, אולי, אם בא לכם, כל אחד ומה שהוא בוחר לעצמו כמובן.

אבל הכוונה שלי כאן היא ברמה האישית. של כל אחד עם עצמו. עם החיים שלו. עם החלומות שלו, עם החוויות שלו. עם מה שיש לו וגם עם מה שאין לו.

הרגעים האלה נותנים לנו מצד אחד פרופורציה, להבין שכל דבר הכי קטן שאנחנו עושים, או יותר נכון יכולים לעשות- הוא אינו מובן מאליו.

לצד זה- רגע כזה, הוא מעין שעון מעורר. של המקום בו אנחנו נמצאים עכשיו ואיך אנחנו עושים ממנו את הדבר הכי טוב שאפשר.

אני לא יכולה להגיד שהכרתי אותה לעומק, את סיון ז”ל. היינו חברות בתיכון  וכמובן שיצא לי לפגוש בה באותן פגישות אקראיות,- אבל, לנו, בני האדם יש נטייה להשתנות, לחוות חוויות, ללמוד, לעשות, להתפתח- להיות. ומי שהיינו לפני יותר מ 20, זה כבר לא מה שאנחנו היום. 

ממה שקראתי עליה, על מה שעשתה בשנים האחרונות ועל התגובות מאנשים שהכירו אותה, נראה שהייתה לה זכות להשפיע ולתת ערך לרבים שהיו בסביבתה.

היא נלחמה כמה שהיא יכלה, עד שכבר לא יכלה.

ואני בוחרת לקחת ממנה, ממה שאני למדה עליה בין השורות ובין המילים- להיות במקום של סביבה תומכת שתהיה לצידי לאורך כל הדרך.

לתת ערך, לחיות בנתינה ולחיות את חיי כמיטב יכולתי והכי חשוב עם חיוך גדול על הפנים- כי אנחנו לא יודעים כמה זמן אנחנו כאן…

עד מתי מישהו שם למעלה יחליט שהגיע הזמן.

אני אשתף כי השבוע הזה היה עבורי מלא בעצב וגם שמחה- עצב על האובדן ושמחה, כי הייתה בי תחושה שאני פתאום מבינה יותר טוב את המשמעות של עצם היותנו כאן פעם אחת בלבד- 

שזה אומר מבחנתי- להמשיך בדרך החדשה שבחרתי לעצמי, ליהנות מרגעים קטנים, להגשים רצונות, להגשים פנטזיות שונות ולדבר את כל מה שאני רוצה עבור עצמי- כדי שלא אפספס…

תחיו באמת

תחייכו באמת

תאהבו באמת

תגידו את מה שעל הלב

תחיו בתחושה של שלמות

פשוט תחיו

ולך- סיון יקירה, שמרי על החיוך שלך מכל מקום בו את נמצאת, עכשיו שכבר לא כואב.

נוחי על משכבך בשלום.

תנ.צ.ב.ה