אחרי שיחת האימון הראשונה יצאתי עם אינספור סימני שאלה. גם לגבי עצמי וגם לגבי כל התהליך.
לקח לי זמן להבין שכל התשובות בסופו של דבר נמצאות רק אצלי. ההבנה שמי שאחראית לחיים שלי זאת רק אני- מקבלת משמעות שונה. מצד אחד זה נשמע די הגיוני, אבל בחיים, אני לפחות, אף פעם לא הסתכלתי על זה ככה, לא ייחסתי לכך חשיבות.
היו רגעים שחיפשתי אשמים, חייתי בתחושה שהחיים עצמם הם חלק בלתי נפרד מהמצב בו אני נמצאת.
הם אלה שבגללם שום דבר לא מסתדר, שום דבר לא קורה. והמצב הזה הכניס אותי למעין חוסר אונים, כי אם שום דבר לא תלוי בי, אז טכנית אין לי מה לעשות.
רק לשבת ולחכות ולחכות ולחכות. ואולי אז פתאום משהו יקרה.
ועכשיו, שאני כאן אני מבינה שאין כזה דבר שמישהו אחר אשם. אין מה לחפש אשמים. כל אחד אחראי לחיים שלו, ואם יש מישהו שאני צריכה להאשים הוא אדם אחד- את עצמי.
זה לא מבטיח לי כמובן שאם הייתי בוחרת בעבר בדרך אחרת, היום הייתי במצב אחר, אבל זה כן אומר משהו אחד שהוא חשוב יותר – שהשליטה על החיים שלי היא שלי, היא בידיים שלי ולא קשורה לאף אחד אחר.
אני מסתכלת על עצמי, מבינה שהכל תלוי בי- וזה רגע לא פשוט. הוא אפילו קשה. קשה מאוד. ההבנה שאני הובלתי את עצמי לדרך מסוימת, כזו שלא הייתה טובה לי,יוצרת הרבה תסכול, כאב וכעס.
הרי מה הסיכוי שמישהו מאתנו ירצה לעשות משהו רע לעצמו באופן מכוון.
ברב המקרים, אנחנו רוצים חיים טובים, שהכל יקרה “לפי הספר”, שנחיה “כמו כולם”, שנגיע לנחלה והכל “יהיה בסדר”.
אבל- וכאן מגיע אבל חשוב.
לצד כל אותן תחושות קשות של עצמי על עצמי, אני מבינה דבר אחד.
אם אני הייתי אחראית לעצמי עד עכשיו, אז אני גם אחראית לעצמי מעתה ואילך. אני רק צריכה ללכת בדרך חדשה.
זוכרים את השאלות מהשיחה הראשונה –אז על חלקן התחלתי לענות.
נכון שאמורות להיות בי כל התשובות, אבל שמקבלים את הכל “ישר לפנים”, לוקח זמן לגרום לתשובות לצאת מעצמנו.
כשהתחלתי לענות לעצמי הבנתי, שאם לרגע חשבתי שהמקום בו אני נמצאת, ספק אם מתאים לי, אז עכשיו אני יודעת, שזאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.
לדעת להביט על עצמי, לדעת שאני אחראית לעצמי, לדעת שאם אני רוצה לשנות משהו- זה תלוי בי.
לשיחת האימון הבאה הגעתי עם כל המסקנות האלה. ושלא תחשבו, זה לא פשוט. זה תהליך שמציף אותי, זה תהליך שגורם לי להתמודד עם עצמי, גם עם הדברים שרציתי לשכוח, גם עם הדברים שהעדפתי להסתיר- בעיקר מעצמי.
ייקח זמן לכל התשובות להגיע, אבל אני לא דואגת, תוך כדי תנועה, הן יגיעו.
ועכשיו מתחילים לפרק את כל הרצונות לחלקים קטנים. מה זה אומר? זה אומר שכל שאני אהיה יותר מדויקת וברורה עם עצמי, כך אני אדע להתחיל לצעוד את עצמי.
איך מתחילים ? מההתחלה.
אז מה בעיני תהיה הצלחה בתהליך הזה?
במה אני רוצה להתמקד?
בפן הזוגי:
מה זה אומר עבורי להיות בזוגיות? למה אני בכלל רוצה זוגיות? מיה בן זוג האידיאלי עבורי?
בחיים:
מי זאת רותם? מה חושבים עלי הקרובים לי?
מה המטרות שלי?
כל השאלות האלה לרגע נראות מוזרות (את חלקן ניתן לראות מתוך המחברת האישית שלי בתמונה כאן).
אף פעם לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי אותן- כי הכל היה נורא ברור לי בחיים.
הרי מה בסה”כ אני כבר רוצה? את אותו דבר “פשוט” שיש לכולם. להתחתן, להקים משפחה.
אז עכשיו אני צריכה להסביר למה אני רוצה? ואת מי אני רוצה?
בעיניים שלי לכולם היה מזל, הם מצאו את האחד/ת שלהם וזהו. זה קרה.
ועם אותן שאלות שוב חוזר לו התסכול – אז למה דווקא אני מבין כולם צריכה לעבור את זה?
למה אצלי הדברים לא יכלו פשוט לקרות כמו אצל כולם. למה אני צריכה לעבור איזשהו תהליך כדי שמשהו יקרה, בעוד שאחרים כמעט ולא עשו דבר.
למה עבורי הדרך ארוכה יותר, קשה יותר. מה עבד להם שלא עבד עבורי?
ושוב היא חוזרת, אותה ההרגשה, זאת שדאגתי הרבה זמן להסתיר.
מה לא בסדר בי?
מה אני עושה לא בסדר?
והשאלה הקשה מכולן- מה דפוק בי?..
למה זאת השאלה הכי קשה?.. זוכרים את ההתחלה, את הביטחון העצום שהיה בי?.. כן, גם אני זוכרת . זוכרת מצוין.
מזו שחשבה שהיה לה בטחון בשמיים, פתאום בשאלה אחת הבנתי, את מה שלא הבנתי תקופה ארוכה.
בטחון לא יכול להיות למי שחושב הוא לא בסדר בלשון המעט.
בטחון יש למי שבטוח בעצמו ולא למי שחושב שיש בו משהו דפוק.
ואז זה קרה- פתאום פחות אכפת לי מה היה, ולמה כן ולמה לא. אכפת לי מדבר אחד.
אכפת לי מעצמי ומה שיש בי- בפנים.
ומה יש בי? התשובות מתחילות לצוף ממני החוצה ותחשפו אליהן בפרק הבא
עד אז- מוזמנים להגיב ולשתף ממש כאן
בהתאם לתנאי שימוש ומדיניות הפרטיות באתר.